התרומה של הפוטותרפיה הארגונית למאותגרי ADHD

התרומה של הפוטותרפיה הארגונית למאותגרי ADHD

סיפור אישי מהחיים

lewis hine child labor

lewis hine child labor

בזכות בעיות קשב וריכוז (יתרונות קצב וריקוד) פיתחתי כישורי התבוננות אותם אני מלמד ומנחיל בהרצאות ובסדנאות שאני מעביר בתחום הפוטותרפיה הארגונית.
החוויה של אנשי ה ADHA אינה קלה ותמיד מאתגרת. כל נסיון שלי להתרכז בקריאת טקסטים כתובים דורשים מאמץ רב ולא מעט תסכול. חוויתי שנים של קושי כילד ונער במערכת החינוך וכבוגר שמתהלך בסביבת עבודה ועולם שרגיל לעבוד את המחשבה הקוגנטיבית והמילה הכתובה.

צילום הוא בראש ובראשונה תקשורת. מפגש משני צידי העדשה.

סיום טירונות. עם סבא שלי ועם הרס"ר בנאי (מהאלבום המשפחתי)

התמונה ש"זיכתה" אותי בעונש להשאר שבת בטירונות.

תודות למהפכה הדיגטלית והעובדה שכולנו הפכנו להיות צלמים בטלפון, זכינו לתקשורת חדשה. תקשורת של תמונות וויז'ואל. אם עד היום התקשורת בין בני האדם הייתה ממקום של ה MIND והמחשבה, הרי הצילום, התמונות והרשתות החברתיות מביאים תקשורת ממקום של רגש ואינטואיציה.

לקח לי שנים רבות להבין מדוע כבר כילד בחרתי בצילום. למעשה, המקום היחיד בו אני חווה חוויה של פוקוס וריכוז הוא כאשר אני מביט מבעד לעדשת המצלמה. לאט לאט הבנתי שהעיניים שלי רואות אחרת מאחרים. גיליתי שפתחתי דרכי התבוננות שונה והסתכלות אחרת על סיטואציות בעבודה ובחיים. יכולת זאת מאפשרת לי ללמד אנשים לעצור לרגע, לשנות פרספקטיבה, לעשות Zoom in ו Zoom out , להתמקד, לעשות פוקוס.

כתבה עלי בגליון "צלמים" של "מסע אחר"

…. ואני חשבתי שאין לי מה לומר….

וגם תוכניות מקצועיות התענינו בפוטותרפיה הארגונית
עם שירה פליקס בתוכנית "המקצוענים"

פתאום גם במהדורות חדשות ואקטואליה ביקשו לשמוע מה יש לי לומר. עם יעקב אחימאיר בתוכנית "רואים עולם"

סדנת הפוטותרפיה שפתחתי היא תהליך צילום מודע המאפשר לעבד נושאים מהותיים ולחלץ תובנות ממקום של רגש ואינטואיציה. מצלמת הטלפון היא הכלי היצירתי הזמין ביותר. המבט המודע דרך מסך המצלמה מדמה ראייה דרך משקפיים חדשים. המעבר מראיית תלת מימד לדו מימד מחייב התבוננות רעננה ושינוי פרספקטיבה.

ה"אני"

המצלמה – משקפת ומשקיפה. צולם בסדנא בהר יללת התנים

המצלמה – משקפת ומשקיפה. צולם בסדנא בהר יללת התנים

באימון התגלתה תובנה (הארה): הגיעה הזמן שאני אגדיר את עצמי ולא אחפש הגדרות ופידבקים מהסביבה (גם שהיו מאוד חיוביים, ממילא לא האמנתי להם…). למרות שאין לי תעודות להתפאר בהם, איני רב חשוב או דמות של ידוען, ואפילו ההורים שלי לא רווים נחת מקצועית ממני, יש בי משהו מיוחד! יש בי צורת ראיה, התבוננות ומחשבה שעושה זום אווט ורואה מכוונים לא קונבנציונליים. לחשיבה המיוחדת שלי יש נוכחות ויש זכות. חשיבה זאת היא חלק ממכלול הראיה שלי, חלק מהשלם שנקרא: אני.
בבואי לצלם, איני מפעיל רק את העין ואת האצבע הלוחצת על הכפתור המשחרר. בפעולת הצילום אני מביא את כולי. ישות שלמה של ראיה, מחשבה וחוויה שמתורגמים לבבואה צילומית בכרטיס הזיכרון של המצלמה. אני לא מצלם "את", אלא מצלם "על". לא את מה שנראה דרך עדשת המצלמה, אלא את הבבואה המשתקפת ועוברת דרך מראות ומסננים של אמונה, תרבות, מצב רוח ועוד גורמים רבים שיוצרים את האני שלי.

שערים של "ליידי גלובס" ומגזין "מסע אחר"

שתפו מאמר זה

תגובות

אין תגובות עדיין

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם נא וודא שמילאת את כל השדות *

fifteen − eleven =